אחים לשבט

חי נפשי, אני מוכן להישבע בכל היקר לי שראיתי את זה בלייב: אחת הפיקיות, שאין לי שום עניין לדעת איך להבדיל ביניהן, ישבה על אורגן חשמלי, ריפרפה אקורד מנוון על הקלידים וזייפה אל שמי נווה אילן את Helpless של ניל יאנג. מנחם בן הביט אליה במבט עורג/הורג/חורג ותנועות הזום החדות ואיבודי הפוקוס התכופים של המצלמה העידו כי קברניטי התוכנית ההזויה הזאת בטוחים שמדובר ברגע מכונן בתולדות הריאליטי, לא פחות.

עכשיו, אני חייב להודות שאני די מחבב את פורמט ה-VIP של תכנית האח הגדול. יש משהו מאוד מרגיע בידיעה שאנשים כמו מאיה בוסקילה ופנינה טורנה נמצאים במקום סגור תחת פיקוח. אני גם מודה שאני פשוט נקרע מצחוק בכל פעם ששימי תבורי נכנס לפריים. אני כן מטריח את עצמי להיכנס מפעם לפעם כדי להתעדכן בנעשה ולוודא שקורין אלאל עדיין בחיים, או שלפחות לא נרדמה על הספה של האח הגדול או משהו. כן, אני נהנה מהמציצנות הכמעט בלתי אמצעית הזאת לסלבס שלא הייתי טורח לפחות מדור רכילות בשבילם. אבל בשביל ליהנות מהתכנית הזאת חייבים לשמור על פרופורציות ולא להיכנע להשלטה הטרוריסטית של העורכים שקובעים דרך זוויות צילום והתמקדות באירועים מתי אני צריך לצחוק ומתי להתעצבן וכמו במקרה של הפיקית - שאלוהים יודע איך קוראים לה – מתי אני אמור להתרגש.

דבר ראשון – ריאליטי כמשמעו הוא פורמט שבא להטיח מציאות אל המסך. הלכה למעשה היינו אמורים לזכות לצפות בסלבס שלנו בחייהם האמיתיים ללא כל מסכה, איפור ובלה בלה בלה. בפועל כמובן כל אחד מהדיירים הגיע עם מזוודה מלאה בחומרים שהוא מעוניין לחשוף. ומכיוון שהם מורגלים כל כך לפפראצי למיניהם זה גם לא כל כך קשה להם להעמיד פנים לאורך כל שעות היום. כלומר, במקום משהו חדש אנחנו מקבלים את הפרסונות שהכרנו תמיד, או במקרה הגרוע יותר, את הפרסונות שרוצים שנכיר מעכשיו. ופרסונה, כפי שיודע כל תלמיד שנה ראשונה בפסיכולוגיה היא לא יותר ממסכה משוכללת.

דבר שני – במשחק כמו האח הגדול המטרה היא לקבץ חבורת אנשים שבמציאות לא היו מוצאים אחד את השני ובכך לייצר מתח מסויים של "מפגש תרבויות" אם ניתן לקרוא לזה כך – ע"ע השד העדתי שנפלט מהבקבוק על כל שפשוף עכוז של שפרה מול בובליל. בברנז'ה המקומית, שניתן לקבץ את כולה בערב לא עמוס במיוחד בקנטינה, לא קיים ביטוי כזה "מעולם לא נפגשו". כולם כבר הכירו את כולם לפני שנכנסו לוילה, אז למה בעצם נותר לנו לצפות כאן?

דבר שלישי – הברנז'ה כמובן לא כוללת רק את אותם סלבס שנכנסו לוילה. חלק גדול מהם שימשו כטאלנטים פה ושם ובין השאר גם בספינת האם של שידורי קשת. מותר ואפילו הכרחי להניח שחלק מאנשי ההפקה מכירים אישית את הכוכבנים, דבר שמנטרל את האובייקטיביות הנדרשת במשחק כמו זה. עם היכרות כזו ההפקה יכולה לנתב את המשימות כפי שתרצה ולהפעיל מניפולציות לא הוגנות על הדיירים עצמם, גם אם זה לא נעשה במודע.

המסקנה היא שלמעשה אנחנו צופים בדחקייה פרטית של הברנז'ה הישראלית. זה קורה בלייב 24/7 ומשודר בפריים טיים. זה מצחיק, זה ממכר, זה מעורר מצברוח מובטח. זו כנראה תכנית הבידור המוצלחת ביותר שמשודרת כרגע, אבל חייבים תמיד לזכור שלמעשה מסע הבילויים הארוך הזה של סלבריטאינו משודר אלינו בדמותו של משחק, שחוקיו כנראה גמישים ממה שנראה לעין. מותר לצחוק, בריא לצחוק, אבל הבדיחה היא על חשבוננו. לא נורא, זה רק מצביע על חוש הומור בריא.